--------------------------------------------------------------------------------------------------- chemas-microsoft-comfficeffice" />>>

"חינוך לקדושה וצניעות">>

   דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם... וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי  עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (במדבר ט"ו ל"ח- ל"ט)>>

   ידועה השאלה: מדוע כתבה התורה וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, והרי העולם פועל ההיפך, קודם העין רואה - ורק אחר כך הלב חומד! אם כן מדוע לא כתבה התורה: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי עינכם וְאַחֲרֵי לבבכם? ועונים חז"ל: שזה לא נכון לומר שקודם העין רואה, ורק אחר כך הלב חומד, כיוון שבמציאות זה ההפך, אם הלב חומד - אז העין רואה, אך אם הלב לא חומד, העין לא רואה! כיוון שאדם רואה ומושפע ממה שהוא רוצה לראות, ואת מה שהוא לא רוצה לראות, הוא לא יראה, ואם הוא יראה באקראי הוא לא יושפע מכך, ועל זה נאמר שומר פתאים השם!>>

   בדברי חז"ל אלו אנו מקבלים תשובה לשאלה: היום הרחוב פרוץ ושרוף, אי אפשר לצאת מהבית מבלי לפגום בעיניים! אם כן כיצד אפשר לחסן את הילד מפני סכנות כל כך ברורות וקשות? האם זה בכלל בר ביצוע? התשובה לכך היא: אם תחסן אותו בבית, אם תשקיע ביראת שמים שבו ותפתח אצלו את המוסג "שמירת העיניים", גם כשהוא יגיע לרחוב הוא עדיין יוכל לשמור על עיניו "למרות שזה לא נשמע מציאותי", כיוון שאם בפנים הוא יהיה ילד מחונך שנשמר ומתרחק מתועבה, גם אם הוא יראה תועבה באקראי, התועבה לא תיתפס בו ולא תשפיע עליו לרעה! שהרי הכל מתחיל מהלב ולא מהעינים!>>

   והדברים האלו לו באים ביום אחד, לעצב נפש של ילד ולהפוך אותו לאדם ששומר את עיניו, זה אחד הדברים הקשים ביותר, שהרי ילד הוא סקרן "מטבעו", הוא מתעניין בכל דבר שרק נקרא בדרכו, ממילא לחנך אותו לכך שהרחוב הרוס ואין לו מה לחפש בו, זה משימה מאוד קשה, לכן צריך להרגיל את הילד לצניעות וקדושה בעודו קטן, והכל כפי רמת ושכלו.>>

   והתורה כאן מגלה לנו שציצית זו סגולה לזכות בתוספת קדושה ולהינצל מכל העבירות, לכן צריך להשתדל לחנך את הילד בעודו קטן ולהלביש אותו בציצית וכיפה כששייך, וחוץ ממצוות חינוך שההורים מקימים בזה, הם גם שמים על הילד קמע שתימנע ממנו מלחטוא.>>

   וצריך לזכור שילד מטבעו הוא אינו מפתח מעצמו את מדת הקדושה והצניעות, וכמו שכותבת התורה כאן: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי  עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, מדוע כתבה התורה: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, והרי הייתה צריכה לכתוב: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם ולא תזנו אַחֲרֵיהֶם? אלא התורה מגלה לנו כאן, שהאדם מטבעו נמשך לטומאה, ואם לא יחנכו אותו לקדושה ולשמירת העיניים, הוא לא עלול להתדרדר, אלא הוא כבר מדורדר!-!-! הוא כבר חוטא! לכן צריך להשקיע בנושא הזה הרבה מאמץ ולא להתרשל ולא לסמוך על היראת שמים של הילד, בכדי שנצליח להפוך את טבע הילד ונשריש בו את מעלת הקדושה.>>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"אין דבר כזה להתפרץ! אין דבר כזה לאבד עשתונות!">>

   וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה… וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: וברש"י שם כותב: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד - נצטער עד למאוד. (במדבר ט"ז י"ב - ט"ו)>>

   התורה מלמדת  אותנו שכשאדם שקול ומתון כועס, זה לא מתבטא אצלו בצעקות ומהומות, אלא זה מתבטא אצלו "בצער", הוא מצטער וכואב על המציאות העגומה, ואם הוא כועס "הרבה", אז הוא מצטער יותר! אך כל כעסו מתבטא אך ורק "בצער" ולא ובמשהו אחר! ואת היסוד הזה מגלה לנו רש"י: וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד - נצטער עד למאוד. ואת היסוד הזה אנו מוצאים כבר אצל יעקב אבינו כשלבן רדף אחריו: וַיִּחַר  לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי: (בראשית ל"א ל"ו) כשיעקב אבינו כועס על לבן ורב אתו, זה מתבטא במילים של צער בלבד, אך לא מעבר לזה.>>

   גדול הדור הוא סמל ההנהגה ומודל לחיקוי לשאר העם, ההורים בבית הם בבחינת הגדול הדור של הבית, והילדים בבחינת העם. הילדים רואים איך ההורים מתנהגים, וכך הם מתנהגים, לכן צריכים ההורים להיזהר ולשמור על מוסריות ודרך ארץ בכל הזמנים ובכל המצבים.>>

   לעיתים יש להורים לחץ עצום, הם לא יודעים איך לגמור את החודש והם חייבים לעשות טיפול שיניים יקר מאוד שלא סובל דיחוי וכדו', ושניהם משמשים גם כאבא וגם כאימא, והלחץ משפיע על התנהגותם, הם מתפרצים! הם מאבדים עשתונות וכדו'! כשהם כועסים, הם מדברים בשפת הידיים והמקל, הם מערבים בכעסם את כל החפצים הנקראים בדרכם, והם שוכחים לרגע שהילדים מצלמים אותם ובוחנים את התנהגותם, "ואחר כך הם גם מעתיקים אותה"! ולצערנו הילדים לא מבינים תירוצים! הם לא מבינים שהתנהגות ההורים בדרך כלל בסדר, ומה שהם ראו כעת, זה תוצאות של הלחץ הרובץ עליהם, (זה לא אומר שלחץ אמור לשנות להורים את התנהגותם! ברור שזו שגיאה!) וכיוון שהילדים לא מבינים תירוצים, הם מפנימים דבר אחד: כשיש לחץ - מותר להתפרץ! מותר להיות לא מוסריים! גם אבא ואימא מתנהגים כך! לכן צריכים ההורים לדעת שהם חייבים להקפיד לשמור על התנהגות ותדמית נאותה - תמיד! אין דבר כזה שאבא מתפרץ או מאבד עשתונות! (ובפרט שחז"ל למדונו שחינוך יכול להיעשות עם שכל ורגש, אך לא עם כעס ועצבים!) ואת זה מלמדים אותנו מנהיגי האומה, כשאתה נתקל במקרה קשה, פועלים כנגדך (אצל משה) עושקים אותך וממררים את חייך (אצל יעקב ולבן) והדבר חורה לך, אתה עדיין אמור להישאר בן אדם! וגם אם אתה עדיין לא משה רבנו ולא יעקב אבינו, זה לא פוטר אותך, כיוון שבבית אתה בבחינת גדול דור, והילדים בבחינת העם, וזה מחייב אותך! >>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"זהירות בכבוד החבר, ובפרט בזמן לימוד תורה">>

   עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן (כ"א י"ד)>>

   אמרו חז"ל: כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה! (ירושלמי ברכות פרק ט דף יג) אחד מהמקומות שאפשר לבדוק את האמרה הזו של חז"ל, זה כשאדם לומד תורה. יכול להיות שקבוצת אנשים תלמד את אותה סוגיא בגמרא, ולמרות זאת לכל אחד יהיה קו מחשבה שונה! ועל זה אמרו חז"ל: שבעים פנים לתורה. >>

   וכאן יצר הרע מנסה להיכנס, הוא מנסה להפוך את חילוקי הדעות בין הלומדים למלחמה גשמית! ומי שאינו מחונך במידות ואינו זהיר בלמודו, עלול להיכשל בכך, וכמו שמובא בגמרא (קידושין ל אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד (בסוגיא אחת) נעשים אויבים זה את זה, אלא שהגמרא ממשיכה ואומרת: ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר (במדבר כ"א י"ד) אֶת וָהֵב בְּסוּפָה, אל תקרי בְּסוּפָה אלא בסוֹפהּ, והמשך הגמרא יכול להתקיים רק במי שעובד על מידותיו, אך במי שלא עובד על מידותיו, לא כל כך פשוט לומר עליו: ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה.>>

   ולצערנו הרב, הנושא הזה של "זהירות בכבוד החבר, ובפרט בזמן לימוד תורה", בדרך כלל לא משקיעים בו ולא מפתחים אותו "כמו שצריך"! וזה לא מחמת הזנחה של ההורים חס וחלילה, אלא מחמת שבדרך כלל הם לא נחשפים אליו, בדרך כלל הילד לא לומד בבית עם חברותא, וגם כשהוא נמצא בבין הזמנים - בדרך כלל הוא לומד בבית הכנסת, ומשום כך ההורים לא מודעים לנושא הזה.>>

   ולמרבה הצער, אין מספיק מודעות לנזקים הנגרמים מכך, לעיתים ילד בישיבה עלול להישבר מכך שהחברותא שלו נעשה אויב שלו בזמן הלימוד, והאשמה היא של החברותא שלו בלבד! אם הוא היה מתייחס אליו בלמוד כמו שצריך, בכבוד, אם כשהוא היה אומר סברה, החברותא שלו היה בודק אותה והיה מתייחס אליה "כאילו הוא אמר אותה" וגם אם היא לא הייתה נראית לו, "הוא לא היה מזלזל בה", החברותא שלו היה נהנה מהלימוד! אך מכיוון שזלזלו בו או בסברותיו, הוא לא מצא טעם בלימודו, ולעיתים הוא מתדרדר, ולעיתים הוא נפלט מהמסגרת! אולי זה נשמע קיצוני, אך אלו עובדות בשטח, וכבר היו מקרים!>>

   לכן צריכים ההורים להשקיע ולפתח בילד את התכונה הזו של "זהירות בכבוד החבר ובפרט בזמן לימוד תורה", א. משום שמי שלא חונך לדבר הזה, גם אם הוא יהיה מחונך ויהיו לו מידות טובות, עדיין לא כל כך פשוט לומר שהוא ירכוש את התכונה הזו מעצמו! ב. משום שזה גובל בדיני נפשות! שהרי זה יכול לגרום לילד להיפלט מעולם התורה, וזו כבר אחריות ציבורית!>>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"הסתפקות במועט">>

   וַיֹּאמֶר בִּלְעָם… אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר: כותב רש"י על המקום: למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים  (כ"ב י"ב - י"ג)>>

   רש"י כאן מגלה לנו את אחת מתכונות הנפש של בלעם הרשע, אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים! זה בלק! בית מלא כסף וזהב! עיניים גדולות שרוצות לבלוע את כל העולם "גם את מה ששייך למישהו אחר"! ואת הדרך הזו הוא הוריש לתלמידיו.>>

   מדרכי הטבע, אדם שואף לעוד! ככל שהוא יותר עשיר - כך הוא עובד יותר. אדם בדרך כלל לא מסתפק במה שיש לו. האדם רוצה לכבוש את העולם. [לכן הוא נולד עם ידיים קמוצות] אך חז"ל מגלים לנו שזה ההשקפה של בלעם, ועל זה נאמר הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם (אבות ד' כ"א) ואדרבה, ההשקפה היהודית היא ההפך! ההשקפה היהודית אומרת: (אבות ו' ד') כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל , ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. וכן אומר התנא באבות (ד' א') איזהו עשיר? השמח בחלקו! את ההשקפה הזאת חיו אבותינו ורבותינו.>>

   ואת זה אנו צריכים להנהיג בבית, לא קונים כל מה שקיים, קונים כל מה שצריך! לא מחליפים מכונית אם הפגם היחיד שבה הוא שעל הלוחית שלה חקוק המספר של שנה שעברה! לא עושים מנוי בפיצרייה השכונתית ולא קונים פלאפל ברחוב כל שני וחמישי. אף אחד לא אמר שצריך להסתגף, פשוט צריך לחיות בצורה בריאה ופשוטה ולא בצורה רהבתנית ורעבתנית.>>

   וכן בנושא הפרסים. כשמגיע לילד פרס, אין מצווה לתת לו פרס יקר ערך אשר מנקר את עיני כל רואיו, אלא יש לתת לו פרס צנוע וסמלי. שהרי הפרס ניתן כהוקרה והערכה על המאמץ שהילד השקיע, לכן "אם הוא ניתן מכל הלב, וכשנתנו אותו ידעו לפרגן לילד בצורה הנכונה", הרי הילד נעשה מרוצה וממילא הושגה המטרה! לכן מספיק שהוא יהיה סמלי, שהרי הוא רק אמצעי להבעת רגשות. ממילא אין כל צורך להשתמש בבית בפרסים יקרים ונוצצים. וכך צריכים ההורים לשקול את צעדיהם בפלס ההיגיון בכל דבר ודבר, ולא להיסחף אחרי רגשותיהם ומראה עיניהם.>>

   וילד שגדל בבית שמושתת על "הסתפקות במועט", קל לו אחר כך להמשיך את זה גם בביתו שלו, שהרי הוא כבר רגיל לחיות כך וזה לא דורש ממנו מאמץ מיוחד. וזה לא סוד, שמי שגדל מתוך השקפה של "אי הסתפקות במועט", אחר כך כשהוא גדל והוא בונה את ביתו, לא קל לו להישאר אברך! והסיבות ברורות ואכמ"ל. >>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"שליחת ילד לתהילים בשבת">>

   וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה'... בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ... (ל' ז')>>

   בת ישראל שנדרה נדר ונודע הדבר לאביה, אביה יכול להפר את נדרה בעל כורחה, כי היא תחת רשותו! ומגלה לנו רש"י (ל' ד') שגם כשהנודרת נדרה את הנדר מחוץ לבית אביה, גם אז אביה יכול להפר את נדרה בעל כורחה, כיוון שהיא ברשות אביה גם כשהיא מחוץ לבית!>>

   כל הורה מודע לכך שהוא אחראי על מעשי ילדיו, ולכן הוא משתדל לפקח ולדאוג שילדיו יגדלו בקדושה וטהרה, הוא מבדיל את ביתו מהרחוב ומצעיד אותו ברוח ישראל סבא ללא פשרות, ולעיתים הוא מוכן לחסוך מפתו ומלחמו ומשנתו, העיקר שלא יופקר ולא ייפגם חינוך הילד ח"ו, וברוך ה' הורה זה נושא את תפקידו כאב ומורה דרך לילדיו בגאון.>>

   כשיצר הרע מגיע לבית כזה, הוא לא חושב אפילו לנסות להיכנס לשם, כי הוא יודע שינהלו נגדו מלחמת חורמה, לכן מה הוא עושה? הוא מזכיר לאבא "ששינה בשבת - תענוג", והוא מזכיר לו שאפילו הבן איש חי זצוק"ל היה יושן בשבת קצת יותר ממה שהוא היה יושן ביום חול, ואז עולה מיד השאלה: הרי בשבת אין לילדים בית ספר, אם כן כיצד אפשר לנוח כשהילדים בבית מתרוצצים ומשתובבים? לשאלה הזו מחכה יצר הרע, ומיד הוא עונה: תוציא אותם החוצה! אין לך סיבה לפחד, הרי בשבת אין מכוניות, בשבת החנויות סגורות, ממילא כדאי להוציא את הילד החוצה בשביל שתוכל לנוח, ובפרט שיש גם "ארגון תהילים לילדים" שזה מעלה עצומה א. העולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן ב. הלמוד בשבת הוא פי אלף מימות החול.>>

   שורה תחתונה אבא'לה יקר! תוציא את הבן שלך לרחוב ותוכל לנוח צהריים בישוב הדעת תוך כדי קריאת סיפור מרתק מתוק מהעלון המקומי. וכך עושה האבא, הוא מוציא את ילדיו לרחוב! את הדבר הכי יקר לו! את הדבר שהוא משקיע בו את כל נשמתו ונשימתו, את ההמשך שלו לדורות! את זה הוא מוציא לרחוב ללא שמירה, והוא עוד רואה בכך מצווה, הרי הוא שולח אותם לומר תהילים!>>

   ואותו אבא'לה לא יודע שלרגע הזה חכה היצר הרע! הוא לא יודע שיצר הרע כרגע מברך אותו! כיוון שכעת הוא יכול להפגיש את ילדי החמד שלו המחונכים, עם ילדים "שיש להם חזות של בני תורה אך מעשיהם מעשי שדים"! הוא הורס את ילדיו במו ידיו! ולעיתים עולה המחשבה הזו בראשו של האבא - אך הוא מנחם את עצמו בכך שהוא בסך הכל שלח את הילד לשעה, מה כבר יכול לקרות בשעה? ואותו אבא שכח שבשביל להרוס, מספיק שניה אחת! את בנייני התאומים בנו שנים רבות, שני בניינים גדולי מימדים, מוברגים היטב בשרשראות פלדה, בניינים ששוקלים אלפי טונות, בנינים בני עשרות קומות, אך הם הושמדו ברגע אחד! על ידי בן אדם אחד! ועל ידי פעולה אחת! ללא עבודה מאמצת ומפרכת! והם לא ניזוקו קצת, הם פשוט נמחקו ונהפכו לקמח!-!-! כי בשביל להרוס ולא משנה את מה, מספיק רגע א-ח-ד-! >>

   לכן צריכים ההורים לדעת: בבית חובה להשקיע, אך בחוץ עוד יותר חובה להשקיע, שהרי בבית עוד אפשר לנבא מה קורה וכיצד לחנך וממה להיזהר, אך את בחוץ אי אפשר לנבא! אי אפשר לדעת מה צפוי ואיזה חברה נמצאת שם! ומי שמפקיר את ילדיו לחסדי הרחוב, ומתנחם בכך שהוא מתפלל עליהם שלא ינזקו, כבר המשילו הרב זיאת שליט"א לאדם השולח את בניו לשדה מוקשים בשביל לנוח צהרים בשבת, והוא מתנחם בכך שהוא מתפלל לשלומם. הרי הרחוב זה שדה מוקשים! אם כן כיצד אפשר להיות שאננים? ואת זה אומר לנו רש"י הקדוש בפרשה: ילד נמצא ברשות אביו "גם כשהוא נמצא מחוץ לבית",  כיוון שעדיין הוא תחת פקוח ההורים!