"לשון הרע בין אחים"chemas-microsoft-comfficeffice" />>>

   בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: וברש"י שם כותב: ואמרו רבותינו, מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא  הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל. (ויקרא מ"ו י"ג)>>

   אחת מהתופעות השגרתיות שקיימות לצערנו הרב בקרב ילדים, היא "לשון הרע בין אחים". אמא, איציק עשה... אמא, מוישי הרביץ....>>

   לרוב, הסיבות לתכונה הרעה זו הם שתיים: הסיבה הראשונה: הרגשת חוסר תשומת לב, וכדברי הנביא ישעיהו (ג' ט"ז) וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן, שהיו הולכות גבוהה בצד נמוכה, "בשביל להבליט את גובהן על חשבון הנמוכה שלצידן" (רד"ק). הם דרכו אחד על השני, אך זה לא נבע מרוע לב בשביל לרמוס את השני, אלא בשביל שהם יבלטו יותר. זו הסיבה הראשונה ללשון הרע שקיים בין אחים, הם לא מרכלים מרוע לב חס וחלילה, אלא הם מעוניינים להקטין את השני בכדי שמעמדם יובלט, מוישי עשה... אבל "אני" יותר טוב, "אני" לא עושה דברים כאלה! דני... אבל "אני" לא... הסיבה השניה: הם מרכלים אחד על השני כדי לסגור חשבונות בניהם, אני יראה לו מזה, הוא עשה לי.... עכשיו אני אלך לאמא ויגלה לה שאתמול הוא עשה...>>

   כאשר הלשון הרע בין האחים נובע מהסיבה הראשונה: הילד מרכל בכדי שמעמדו יגדל, אין להסתכל עליו כרשע או עריץ, כיוון שבסך הכל הוא חולה, בסך הכל קרה איזה מחדל של ההורים או החברה שבעקבותיו הילד זקוק כעת ליותר תשומת לב וליותר חום ואהבה. והרי הוא מעצמו לא יבא וידרוש את זה, לכן הוא משדר להורים את מצוקתו בצורה זו, והתרופה עבורו היא "לתת לו מנה עודפת של חום ואהבה"! ואסור באיסור מוחלט לומר לו: מה אתה לא מתבייש? בשביל תשומת לב שאתה מחפש אתה מרכל על אחיך? איפה היראת שמים שלך? דברים כאלו אין לומר לו כלל! כיון שבסך הכל הוא חולה והוא לא פועל מתוך נקמה או אכזריות, אלא מתוך מצוקה נפשית! אך ברור שזה לא סיבה לתת לו לגדול מעוות, אלא שצריך למצוא זמן אחר בשביל ליישר את מידותיו, אך כעת, צריך להשלים לו את החסר ולהעניק לו הרבה תשומת לב.>>

   כאשר הלשון הרע בין האחים נובע מהסיבה השנייה: הילד מרכל בשביל לסגור חשבון עם אחיו, יש להעמידו על מקומו "מיד", וצריך להבהיר לו את חומרת האיסור של לשון הרע, ושהמטרה לא מקדשת את האמצעים, לכן גם אם הוא טוען שזה "הִתְקָזֵזוּת" עם האח וזה מגיע לו וכו', עדיין אין היתר להשתמש בלשון הרע כאמצעי לכך, אך בשום אופן אין להרשות שמחלה זו תפשה בתוך ביתנו.>>

   נ.ב. וכל הורה צריך לבדוק היטב האם הסיבה שהילד מדבר לשון הרע נובעת מחוסר תשומת לב או שהיא נובעת מסגירת חשבון עם האח, כיוון שהתרופות לשתי הסיבות האלה שונות וצריך להיזהר מאוד שלא להפוך ביניהם.      זה יש להקפיד עד כמה שאפשר, והשאר, שומר פתאים ה'  >>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"ילדים - ובית כנסת">>

   וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... וְלֹא יָמוּת... ורש"י על המקום כותב: לפי שגילוי שכינתי שם (ויקרא ט"ז ב')>>

   ה' יתברך מצווה את משה שיזהיר את אהרון על קדושת המקדש, כיוון שהשכינה שורה שם.>>

   לצערינו, אין לנו היום בית מקדש, אך חז"ל גילו לנו "שבית כנסת" נקרא בית מקדש מעט, והם ציוו אותנו על קדושתו. וברוך ה', אנו המבוגרים מודעים לקדושת בית הכנסת ולחומרת עונשו של המזלזל בו, וכהורים טובים, אנו רוצים להעביר את זה גם לילדנו, ולכן אנו מביאים אותם לבית הכנסת, אלא שצריך לדעת שדבר זה הוא מאוד מורכב, והוא מחייב מספר דברים:>>

א. שהמתפללים לא יופרעו מכך, לעיתים הילד מגיע לבית הכנסת, והוא מתעסק עם המכסה של הסטנדר או עם המפה שעל השולחן, או שהוא עובר בפני המתפלל (ומבואר בהלכה שאסור לעבור לפני המתפלל "כיוון שזה מבלבל את דעתו") ודבר זה מפריע למתפללים להתרכז.>>

ב. שלא תחולל קדושת בית הכנסת, לעיתים הילד משתובב בבית הכנסת, הוא מטיל על הרצפה עטיפות של סוכריות וכדומה, או שהוא משחק עם הפרוכת של ההיכל ומתחבא מאחריה (הרב זילברשטיין פוסק: שאסור לעבור ליד ההיכל "אפילו אם זה בשביל להביא ספר מהספריה באמצע הלימוד", ואפילו אם זה יקצר לי את הזמן וימנע ממני בטול תורה! וכל זה מפני שזה זלזול לעבור במקום זה כקיצור דרך).>>

ג. כפי כוחו של הילד, אין להביא ילד לבית הכנסת ולהושיב אותו עד סוף התפילה, אלא בהתחלה צריך להביא אותו לזמן מועט, כמו ערבית של ליל שבת, ואחר כך להביא אותו בבוקר "רק" לקריאת שמע ושמונה עשרה, וכך צריך להוסיף עליו לאט לאט, כיוון שעדיין הוא לא רגיל לשבת כל כך הרבה זמן, ובפרט שהוא גם צריך לשמור על קדושת בית הכנסת, וכן לא להפריע למתפללים, ואם נכביד עליו, ייתכן ונגרום לו לקוץ בזה חס ושלום, לכן יש להביאו בהדרגה.>>

ד. צריך לדאוג לו לתעסוקה, ברור שלא כל ילד מסוגל לשבת בבית הכנסת ולהתפלל, ישנם ילדים שיכולים "רק" לבא לבית הכנסת, הם עדיין לא בשלים לתפילה, וישנם כאלה שיכולים להתפלל, אך הם לא מסוגלים להתפלל "הכל", לכן צריך שההורה המביא את הילד לבית הכנסת ידאג לילד לתעסוקה, לדוגמא: כל רבע שעה לשלוח את הילד לשחק בחוץ חמש דקות, או לתת לו מידי פעם ממתק (וצריך לדאוג שזה לא יפריע למתפללים).>>

ה. צריך לפקח על הילד, ובפרט כשהוא יוצא מחוץ לבית הכנסת, מה הוא עושה? עם מי הוא מתחבר? בדרך כלל מי שנמצא מחוץ לבית הכנסת, הוא לא טלית שכולה תכלת, ויתכן שאת כל מה שהרווחנו בכך שהבאנו את הילד לבית הכנסת, הפסדנו ואפילו יותר מזה.>>

   בכל זה צריך להזהר כשמביאים ילד לבית הכנסת, בכדי שלא יצא שכרנו בהפסדנו ח"ו.>>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"יש לטפל בבעיה בעודה קטנה">>

   וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא ט"ז ב')>>

   אחד מהדברים הטעונים חיזוק בחינוך, זה "הזנחת הבעיה בעודה קטנה", לעיתים לא נח להורים להודות שאכן קיימת בעיה אצל הילד, דבר שמחייב אותם להפשיל שרוולים ולדאוג למגר את הבעיה, ולכן הם מנסים לברוח מהמציאות, בהתחלה הם מתעלמים מהבעיה, הם משלים את עצמם שהיא לא קיימת, ורק אחר כך כשכבר ברור להם שהבעיה קיימת, רק אז הם נזכרים לטפל בה.>>

   טוב, לכאורה מה רע לברוח מהבעיה בשלביה הראשונים? מדוע צריכים ההורים להפר את מנוחתם ולהתעסק עם בעיות? מה רע לטפל בבעיה "כשיהיה כוח"? >>

   שתי תשובות בדבר: (חוץ מהמוסריות והאחריות של ההורים, קיימות גם סיבות פיזיות) א. בעתיד, זה לא ישאר אותו דבר, זה כבר לא יהיה כל כך פשוט, כיוון שהילד בינתיים מסגל לעצמו דפוס התנהגות, הוא מתרגל לחיות עם עיוות מסוים, "דבר שהופך להיות חלק ממנו", ממילא כאשר יחליטו ההורים לטפל בבעיה ולנתק אותה ממנו, הפתרון כבר יהיה יותר מורכב ומסובך! הוא יגבה מחיר יותר יקר מהילד ומההורים ב. לעיתים ילדים עושים דבר, והם חוששים מתגובת הוריהם, הם חוששים שהוריהם ידעו על מעשיהם - ולכן הם מסתירים את מעשיהם, והם נוקטים בכל כללי הבטיחות הידועים להם, והנה ביום מן הימים נודע לאבא על הבעיה, כאן אם האבא יתעלם - טמונה סכנה עצומה! כיוון שכעת הילד לא מסוגל לעשות את הדבר - מפני שהוא חושש שאביו יגלה את מעשיו, הוא נימנע מלעשות את המעשה "רק מפני הוריו", וכעת, אם האבא יתעלם מהבעיה והוא יזניח את הנושא, הרי הוא משדר לילד "שהוא לא צריך כל כך להילחץ", זה לא אסון עד כדי כך כמו שהוא חושב, זה יותר קל ממה שהוא מדמיין, הנה אבא כן יודע על הבעיה - ולמרות זאת הוא לא נראה מוטרד, ממילא לא צריך לעבוד בסתר, אפשר גם לעבוד בגלוי, והרי אנו הורסים במו ידנו את הילד.>>

   ואת זה מגלה לנו התורה: וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, אל תמתין עד שהקלקול יהיה גדול, אלא "כ אל תמתין עד שהקלקול יהיה גדול, אלא ִּי תֵחֵל", כבר בהתחלה, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף, כבר בהתחלה תטפל בבעיה, אל תזניח אותה.>>

   אין הכוונה שעל כל בעיה שראינו אצל ילדנו, נעניש אותו מיד ונדאג שלא ישובו עוד לכיסלה, אלא כאשר רואים אצל הילד דבר חריג: א. אין להתעלם מכך ולהזניח את הדבר, אלא יש להתייחס אליו מיד בכל הרצינות ב. צריך לוודאות שאכן זו בעיה ג. צריך לוודאות מה שורש הבעיה, מה גורם לבעיה (לעיתים קיימת בעיה, אך לא תמיד הילד אשם בה) לעיתים הילד לא מודע לבעיה, או שהוא לא מודע לחומרת מעשיו (הוא מביט על מעשיו בזווית עקומה, ולכן הוא לא רואה בהם פגם) ולמרות שברור שגם כאן צריך לפתור את הבעיה, מכל מקום כאן כבר הילד לא אשם, "דבר שצריכים לקחת בחשבון" ד. אחרי שווידאנו שקיימת בעיה, צריך לטפל בה מיד.>>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

> >

"ילד שחושב רק על עצמו, ולא מתחלק עם הכלל">>

   וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: (ויקרא כ"ה ל"ה)>>

   ילד מטבעו רוצה לכבוש את העולם, (לכן הוא נולד עם ידיים קמוצות), וזה טבע שטבע הקדוש ברוך הוא בעולמו, ועלינו ההורים מוטל להפוך את הילד מאדם אגואיסטי שאוהב רק את עצמו, לאיש חסד שתורם ומתחלק עם הכלל.>>

   לכן כשאנו נתקלים בילד שכזה, אל לנו להסיק מכך שהוא רע מטבעו, כיוון שזו תכונה שהוא נולד איתה, ולא רק הוא נולד איתה - אלא כל העולם נולד כך, ממילא אסור לכפות את הילד ולדרוש ממנו לחשוב על הכלל ולהעניש אותו אם הוא ימשיך ויעמוד במריו, "כיוון שהוא לא מודע למעשיו", "הוא לא רואה בהם כל פגם", "לדעתו הוא פועל בהגינות", לכן אנו צריכים לטפל בבעיה בצורה עקיפה.>>

   כיצד עושים זאת? כיצד אפשר להפוך ילד שאוהב את עצמו ודואג רק לעצמו, לאדם נדיב שמתחלק עם הכלל? זה לא בא ברגע! זה לא נעשה בלחיצת כפתור! אבל זה לא דבר קשה שלא ניתן לביצוע! אלא עם עבודה נכונה בתוספת תפילה, בידינו הדבר.>>

   כאשר יש שמחה בבית או כשמגיע שבת ומחלקים לילדים מיני מתיקה, במקום שהאבא יבצע את החלוקה הזו, הוא יעביר אותה לילד. או סתם כך ביום רגיל האבא יתן לילד ממתק בגלל מעשה טוב שעשה, "בתנאי שהילד יכבד ויתן מהממתק לשאר אחיו", וכך על ידי גישה כזו, אנו מפתחים אצל הילד את מידת הנתינה והופכים אותו לאדם שמתחשב ומתחלק עם הכלל, וגם אם הדבר לא מתרחש במהרה, אל לנו להתייאש, כיוון שמובא בספרים הקדושים שאחרי הפעולות - נמשכים הלבבות, וביאור הדבר הוא: דבר שאדם עושה, אפילו אם זה מעשה שנעשה רק עם חיצוניות, ללא נשמה, ורק על מנת לקבל פרס, למרות זאת, הדבר נהפך לקניין אצל עושה המעשה, כיון שהמעשה מרגיל אותו ומפתח אצלו ומשריש בתוכו עמוק את "המעשה", והופך אותו ממעשה יבש - לקניין נפש.>>

   אבל דבר אחד ברור: אסור לנו להתעצל ולומר הוא בסך הכל ילד, הוא עדיין לא מבין, זה יעבור עם הזמן, ועוד שאר נוסחאות בסגנון זה. כיוון שהילד בינתיים מעמיק ומבסס את התכונה הרעה הזו הטמונה בו "ואיתה הא גדל", ואחרי שהוא יגדל, זה לא יהיה פשוט לשנות אותו! ואם חס וחלילה הוא לא ישתנה, הוא יסבול הרבה בגלל זה, החברה תתרחק ממנו, כיוון שהחברה בוחלת באדם שיש בו את המידה הרעה הזו, ובנוסף לזה, "כך הוא יגדל ויבנה את ביתו" ואוי לו לאדם שמשמש כבעל לאישה וכאבא לילדים, אם יש בו את המידה הרעה הזו, פשוט חייו אינם חיים, לכן, צריכים ההורים להשתדל ולטפל בזה עוד כשהילד קטן "וניתן לשנות אותו על ידי ממתקים".   >>

--------------------------------------------------------------------------------------------------- >>

"תפקידים בבית", כיצד לחלק? האם זה נחוץ?>>

   אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ בְּגִשְׁתָּם אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אַהֲרֹן וּבָנָיו יָבֹאוּ וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ: (ויקרא ד' י"ז - י"ט)>>

   השם יתברך מצווה את משה למנות את בני קהת על נשיאת המשכן, אך הוא מצווה את משה שינהיג בהם סדר, וייתן לכל אחד מהם תפקיד מוגדר, כיוון שאם כל אחד ייקח מה שחפץ, הרי שכולם יחפצו בכלים הנראים חשובים יותר, לדוגמא: כולם יחפצו לשאת את הארון, והדבר עלול לעורר אנדרלמוסיה שעלולה לגבול בסכנת חיים (כמו שמובא בגמרא יומא כב.) לכן השם ביקש ממשה לתת תפקיד מוגדר לכל אחד, כך אומר "הספורנו" על התורה.>>

   ברוך השם, כולנו שואפים להיות הורים טובים, כולנו משתדלים ומעניקים לילד את כל צרכיו, אך לעיתים, מרוב שאנו נדיבים וטובים, איננו שמים לב שהילד מתרגל לכך - ולפעמים זו שגיאה, כיוון שלעיתים הילד מרגיש שאנו לא עושים איתו טובה, אלא בסך הכל אנו מממשים תכונה טבעית המתבקשת מאליה ביחסי הורים וילדים.>>

   ובכדי שלא תתפתח אצל הילד התכונה הזו, אנו ההורים צריכים לשדר לילד: שלא מגיע לו הכל על מגש של כסף, אלא כל מה שההורים נותנים לו - זה בסך הכל מטוב לבם בלבד, אך זה לא מחויב המציאות!>>

   אחד הדרכים להעביר את המסר הזה לילד בצורה ישירה וברורה, זה על ידי "עזרה ונשיאה בעול הבית", ההורים צריכים לתת לילד תפקיד ולדרוש ממנו לעשות אותו כפי כוחו ורמת שכלו, לדוגמא: לתת לילד לפנות את הכלים מהשולחן בשבת, או לסחוב את הכביסה לחדר וכדו', ועל ידי כך, הילד מפנים וקולט שבית זה לא בית מלון, אף אחד לא חייב לו כלום, גם הוא מחויב לבית, ולא רק הבית מחויב אליו.>>

   וכששייך, עדיף לתת לילד לבחור תפקיד - במקום שאנו נטיל אותו עליו, כיוון שאדם שעושה דבר מבחירה, הוא עושה את הדבר בצורה יותר קלה (ודבר זה שייך גם בלבחור מה לעשות, ולא רק בלבחור אם לעשות או לא לעשות) אך התורה כאן מגלה לנו, שלעיתים אין לתת לילד לבחור לעצמו תפקיד לבד, כיוון שהדבר יכול ליצור אנדרלמוסיה ובלגאן, אלא לעיתים צריך להעמיד עובדות בבית ולהגדיר לכל אחד את תפקידו. וברוך השם, בכל בית ניתן למצוא "גם תפקידים קטנים וגם תפקידים גדולים", וממילא אין בעיה להתאים תפקיד לרמתו של הילד. >>

   אלא שצריך להיזהר מדבר אחד, צריך להיזהר שהילדים לא יראו את הדבר כאפליה, כיוון שלעיתים הילדים רואים את התפקידים באור אחר, לדוגמא: הילדים אוחזים שלפנות את השולחן שבת בערב - זה דבר קשה, ולעומת זאת בבוקר - זה יותר קל, או להיפך, ממילא אם נמנה את אחד הילדים לפנות בערב באופן קבוע, ולעומת זאת את אחיו נמנה לפנות בבוקר באופן קבוע, הדבר מבחינתם יראה כאפליה וחוסר הגינות, וגם אם אנו חושבים אחרת מהם, אין עניין ליצור בבית חיכוכים, לכן במצב שכזה צריך לעשות תורנות, השבת אתה תפנה בערב ואחיך יפנה בבוקר, ושבת הבאה ההיפך, וכך שניהם מרגישים שווים.   >>